14.11.23 יום הסוכרת הבינלאומי

בכל שנה בשנות הסוכר הראשונות שלי בתור ילדה – נערה הייתה ציפייה להגיע לכנסי הסוכרת , לבדוק את הגאג׳טים והתחליפים החדשים ולהתעדכן , לפגוש חברים , שאני מכירה מה מרפאת סוכרת ואת הצוות , היו כל מיני הפעלות לילדים ככל שבגרתי והגעתי ראיתי פחות ופחות אנשים שאני מכירה , אח״כ הכנסים הפכו לוירטואליים כמו בתקופת הקומונה (וכיום בזמן מלחמה) והיו כנסים , שלא יצא לי ללכת אליהם.

השנה  יום הסוכרת נראה כאילו שולי בגלל המלחמה, יש סוכרתיים שפונו מבתיהם , אחרים איבדובני משפחה וחברים הכנס שוב וירטואלי וכולנו רוצים בגדול , שהמלחמה תסתיים , שהחטופים והנעדרים ישובו לביתם בריאים ושלמים כולם , שלא יהיו אבידות נפש וגם שימצא מרפא לסוכרת.כל המצב הזה לא תורם לסוכר של אף אחד ומצבי סטרס בגדול עשויים לתרום להתפרצות מחלה , שיש לומר לאור הבורות שאני חווה די שקופה.

כמות הביטויים , שאני שומעת מהנחות שגויות כמו: “אכלת הרבה ממתקים , אז קיבלת סוכרת “ ואני בכלל לא אהבתי ממתקים…(עדות לכך בכל חנוכה באופן קבוע היינו הולכים להצגה / מופע לילדי העובדים מהעבודה של אבי ז״ל ובכניסה לאולם כל ילד/ה קיבל/ה שקית עמוסה ״כל טוב״ , שלא יבייש את כמות הסתימות שיבואו אח׳׳כ , סביבון וסופגנייה אקסטרה לארד׳. מצב הממתקים בתום ההצגה / מופע: אני עדיין נאבקת בסופגנייה חנק , הרגשתי לעצמי לאכול קוקוס – הממתק האהוב עליי , אצל אחי הגדול מנגד שקית ריקה ללא סופגניה , שהיינו מגיעים הביתה היו ניסיונות שכנוע מצידו לתת לו את הממתקים , ״מה את שומרת יבואו ג׳וקים ונמלים…[הנק׳ תורפה שלי] ואני בתמימות מוסרת לו את הממתקים) ,         ”שתגדלי זה יעבור יעבור לך “,   “ זה לא שמתים מזה…”