היום הראשון ללימודים בכיתה ג׳ שלנו התחיל קצת “עקום”, כשנאלצנו להחליף צינור על הבוקר.

אנחנו כבר מיומנים, זה התחיל כששמתי משחת אמלה בשעה שקמתי (בשעה 06:20) ולאחר 45 דק׳ החלפתי צינור. הסוכרייה לבש לבן, הייתה התרגשת לחזור לביה״ס, עשינו בדיקה ושמנו את המשאבה על באזל זמני.

בסביבות 09:45 התחילה מגמת עלייה שהמשיכה, אבל הסייעת התקשרה רק לקראת סוף היום, כשהסוכרייה היה על 380 ועם כאבי בטן חזקים. ואז התחלתי לחשוב על זה, שאולי אותו צינור שהתחיל את היום, מקופל כי בינינו התרגשות ומתח של היום הראשון ומלפגוש חבר שהיה בשליחות שנה ואחרי שהיו בריב ולא דיברו תקופה – לא מעלה לרמת סוכר שכזאת.

הגעתי לביה״ס לקחת אותו 10-15 דק׳ לפני הזמן וראיתי ילד חיוור מקופל מכאב, ושבקושי הגיע הביתה. כשהגענו הבנתי כמה מזל היה שהגענו הביתה , הסוכרייה הקיא, נכנס באפיסת כוחות (רק המחשבה על ההורים שהתגודדו ליד השער, ושנמנע ממנו להקיא עליהם…)

נתתי זריקה והחלפתי צינור רק כדי לגלות , שהוא אכן מקופל ושיש אציטון וכרגיל כל הדברים תמיד קורים ביום שישי…

אני למודת ניסיון אחרי 5 פעמים חמצת לבן שלי ואשפוזים, מנסה לפתור את המצב קודם כל בבית לפני שבכלל חושבת על אשפוז וכך היה. לקראת השעה 20:00 התחילה מגמת ירידה והתאוששות וקצת אציטון וזה מסכם למעשה את היום הראשון ללימודים.